L.A.S 

אחדר ראשון"הראייה הטלסקופית שלנו פגומה; לכן אנו רואים את הנאות העתיד בקנה מידה הולך ופוחת."(ארתור פיגו, 1920)"העבר איננו עוד והעתיד עדיין לא הגיע: שניהם גוררים אותנו לכיוונים שלא קיימים..., הרגע האמיתי היחיד, הוא הרגע הנוכחי. זה הדבר היחיד שיש לך."(אושו, הודו)"ברגע מתמסרים לביחד, ביחד מתמסרים לרגע"(מתן אור-אל, תל-אביב)נוירית הושיטה יד לכבות את השעון המעורר, אבל הוא לא היה שם. היא פקחה את עיניה והבינה שהיא לא בְּחַדְרָהּ, ושהרעש הוא של אזעקה. בחדר הקטן שבו מצאה עצמה לא היה חלון ואבק וריח של ברזל חלוד מילאו את אפה.שעון ענק היה תלוי במרכז אחד הקירות סופר לאחור: 59:52, 59:51 - יש לה עוד שעה. מתחת לשעון היה כתוב באותיות גדולות: 'הווה או עתיד'. ומתחת לכל אחת מהמילים היה כפתור אדום. היא סקרה את החדר בקפידה. בחדר היו רק שולחן עץ ועליו לפטופ ישן ובקבוק מים, ותמונה מוזרה של אושו ועוד איש מבוגר שהיא לא הכירה. הלב של נוירית החל לדפוק מהר יותר ואגלי זיעה צצו מתחת לפוני השחור שלה. מה זה המקום הזה לעזאזל? היא שאלה את עצמה ללא מילים. היא הבחינה שהיא לבושה בבגדים של אתמול - חולצה לבנה מחויטת וג'ינס כחול צמוד. היה לה זיכרון מעומעם, יותר כמו תחושה, של מה שקדם לכך אבל היא לא הצליחה להחיות אותו. מה שראתה עכשיו גרם לה לקפוא במקום. הוא היה שם כל הזמן אבל בהתחלה המוח שלה לא נתן לה לראות אותו. על מזרן צבאי ליד זה שלה שכב מתן. שערו החום הסתיר את עיניו הטובות. גם הוא החל להתעורר. בדרך כלל זה לקח לו יותר זמן ממנה. נוירית לקחה נשימה עמוקה מהאף, ועוד נשימה. בית החזה שלה התרחב והיא החלה להרגיש שהיא חוזרת לעצמה. היא קמה וניגשה אל הדלת וניסתה לדחוף אותה עם הכתף ואז בעטה בה בכוח. הדלת לא זזה אפילו מילימטר. היא הצמידה את אוזנה אל הדלת ובדיוק באותו רגע האזעקה פסקה. היא שמעה מבחוץ נקישות בקצב קבוע אולי של ברז דולף. מעליה התחלפו הספרות: 58:41, 58:40. היא השאירה את כף ידה הפרושה על דלת המתכת עוד רגע, ואז הסתובבה אל מתן."איפה אנחנו לעזאזל?" שאלה בקול הכי רגוע שהצליחה לגייס. "What the …", מתן מלמל תוך כדי שהוא מתעורר. היא הראתה לו את השעון במבטה. "What the fuck", הוא נשך את שפתיו. "גם אתה שָׁמַעְתָּ על תיאוריית הקונספירציה הזו?" "לא יודע, זה היה נשמע מופרך לגמרי." הוא נשמע חסר אוריינטציה. "אז איך אתה חושב שהגענו לכאן?" עכשיו כשהתעורר לחלוטין, הברכיים שלו החלו לרעוד כל כך שהוא בקושי הצליח להתיישב. היא ליטפה את שערו ולחשה לו: "תַּני, אני זקוקה לך איתי, עכשיו..." היא עשתה הפסקה מתודית בדיבור ורק אז המשיכה. "אנחנו צריכים לחשוב על אסטרטגיה שתחלץ אותנו מכאן תוך…קצת פחות-מ-58 דקות."הוא התיישב סוף סוף, ואמר, בתקווה בפעם האחרונה באותו היום: "What… the… fuck!"נוירית פתחה את הלפטופ. על המסך חיכה מסמך וורד ובו רק הוראה אחת: "כל אחד מכם יכול לבחור בנפרד אבל בחדר הזה הגורלות שלכם קשורים זה בזה באופן אישי, בהצלחה."היא סגרה את המסמך וראתה שם אייקון של GPT. חיוך של רגיעה כמעט עלה לאלפית השנייה בשפתיה, אבל זה התחלף מיד בפרצוף של ילד שלקחו לו את הסוכרייה. היא גילתה שזו גרסה ממש ישנה, אולי מ-2026 או משהו כזה. בכל זאת, היא הקלידה:"מהי הדילמה של הווה מול עתיד?" המילים הבאות החלו להיכתב בזו אחר זו על המסך, ונוירית הקריאה אותן בקול:הדילמה של הווה מול עתיד עוסקת בשאלה: האם נכון יותר 'לחיות את הרגע' או שחשוב יותר לדאוג למחר?זו דילמה שמלווה בני אדם בכל תחומי החיים: לבלות או ללמוד? ללכת לטיול זוגי או לטיפול זוגי? לשמור על איכות הסביבה או לפתח את הכלכלה עכשיו? לרגע חלפה בנוירית תחושת דז'ה־וו קצרה, כאילו מישהו מנסה לכוון אותה. מתן: "את חושבת שהם מכירים אותנו?" נוירית: "לא יודעת, נראה לי שזה אישיו אצל הרבה זוגות, בוא ננסה להתפקס תני. יש לנו פחות משעה להחליט."מתן: "ואם נטעה כנראה לא יהיה לנו לא הווה ולא עתיד." נוירית: "תַּני, די עם זה." מתן: "אני לוחץ על 'הווה', הכי חשוב זה להיות ברגע." נוירית (מקלידה על הלפטופ): "ה-GPT מצא מחקר מלפני כמה שנים, שמראה שמי שיותר חי ברגע - מתרגל מיינדפולנס למשל - דווקא פחות נכנע לסיפוקים מיידיים ויותר משקיע בעתיד שלו. נראה שזו שאלה מאוד גדולה שממש מגדירה אותנו כבני אדם."מתן: "מגדירה, בואי". נוירית: "בוא ניישם כאן את הטכניקה שלימדתי אותך, של לקחת דברים לקיצון. דמיין לרגע את הפרט ששם את כל מאווייו רק בהווה. איפה הוא היום?"מתן: "לא יודע, מת באיזו סמטה חשוכה?" נוירית: "יכול מאוד להיות, הוא הרי לא חסך כסף, בטח שאין לו תואר, הוא אכל רק ג'אנק פוד, ניסה כבר את כל הסמים האפשריים. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום, הוא מת ממנת יתר."מתן: "והשנייה כל החיים עבדה קשה, עשתה שלושה תארים, אכלה רק אוכל בריא, התאמנה כל יום, התמכרה לספורט, לעבודה, לספירת קלוריות, ואז בגיל 95 היא מתה עשירה, בריאה ובלי שהיא נהנתה יום אחד בחיים שלה." ביום רגיל, 'מתה בריאה' היה מוציא ממנה חיוך, אבל עכשיו היא רק כעסה על עצמה שהם לא מספיק ממוקדים. "טוב, אז ברור שהפתרון הוא איפשהו באמצע," היא אמרה, "אבל מבין שתי הקיצוניות, השנייה נראית לי עדיפה."מתן הרים את עיניו לשעון ואז מבטו השתנה באחת, פניו איבדו את כל הצבע שעוד קצת נשאר להן. "תני, שב על המזרן, נסה להירגע."נוירית לקחה את בקבוק המים מהשולחן, פתחה את הפקק, הריחה את המים, כיווצה את שפתיה ואז הושיטה לו את הבקבוק.מתן הצמיד את הבקבוק לשפתיו ולגם, אבל אז הוא נעצר, כאילו בלע ביס גדול מדי. אישוניו נדדו לשולחן ובחזרה ואז האצבעות שלו התרופפו והבקבוק נשמט ונחבט ברצפה."תני, אתה בסדר?"מתן ניסה להחזיק את עיניו פקוחות אבל הן היו חזקות ממנו והוא החל לשקוע לתוך עצמו. הוא החל למצמץ במהירות, והיא ראתה שהיא מאבדת אותו. *כשאיבד את ההכרה, החדר נעלם ומתן היה שוב על הספה שלהם, שלושה חודשים קודם לכן. נוי נכנסה הביתה אחרי שכל היום בילתה במעבדה. היא תפסה אותו שָׂרוּעַ - הוא לא זכר אם כבר התחיל לראות פורנו, או שסתם שוטט ברילס. הוא קפץ בבהלה. "לא שָׁמַעְתָּ את הנביחות של סבא כשנכנסתי?"הוא ראה אותה בוחנת את קופסת הכדורים שלו על השולחן, בודקת שהתא של היום ריק."כנראה הייתי שקוע." "איך הלך לך היום עם הפרויקט?" היא שאלה. "שלום גם לך... מה קורה...? איך היה היום...?" הוא העביר יד בשערו.היא חייכה, רכנה ונתנה לו נשיקה על הפה."איך הלך עם הפרויקט?" שאלה שוב."היה בסדר", הפטיר. "סיימתי עוד מערכה, אני מקווה. לא בטוח אם זה בדיוק מה שתכננתי או אם זה הזמן להשמיע את זה ללקוח." הוא הרגיש שהיא עלתה עליו, שהיא מבינה שהוא בעצם לא עשה עם עצמו כלום כל היום. "אני כל כך מקנא בך," הוסיף, "שיש לך את כל המוטיבציה הזו." "זו לא מוטיבציה אלא הרגל."הוא הכיר את הסיפור שלה בעל-פה, איך היא איבדה את המוטיבציה שלה, כשהדוקטורט לא התקדם לשום מקום, ולא היה אף אחד שיבדוק אם היא עובדת או לא. אחרי שבועיים של כמעט שום דבר, היא החליטה לעשות עם עצמה עסקה: "לא משנה מה - שהעולם ימות - אני עובדת מ-7:00 עד 19:00." ב-19:00 היא הייתה מפנקת את עצמה בשני הדברים שהכי אהבה: גלידת שוקולד וסקס עם אמיר (האקס המיתולוגי). למרות שלא ראה אותו מעולם, הוא כל כך קינא בו, אבל אי אפשר להאשים אותו.הוא שחזר את המשפט האחרון שלה בראש וענה:"אבל בשביל הרגליים צריך מוטיבציה.""יש שיטות." "נו, ד"ר שטרן, בואי נשמע שוב על השיטות שלך.""אני אגיד לְךָ מה לעשות, אבל רק אם תבטיח לי שתעשה בדיוק מה שאני אומרת. אתה סומך עליי?" היא נגעה בגב ידו. "את יודעת שכן." "חכה רגע."נוי פנתה פתאום לכיוון השירותים, הוא חשב שהיא מנסה ליצור אפקט דרמטי ואז נזכר שהיא בעצם רק נכנסה הביתה. הוא התרומם מהשקע בספה ומילא לה כוס מים. כשיצאה, ראתה את המים, עברה לידו, נתנה לו נשיקה קטנה בצוואר. הוא פינה לה מקום, והיא לגמה לאט, הניחה את הכוס על השיש והידקה את הקוקו שלה למרות שהיה כבר מאוד הדוק:"עד שהלקוח לא יאשר לך - אין סקס. ואם תצליח לעמוד בדד ליין - ננסה את מה שביקשת ממני בפעם האחרונה ועניתי שאחשוב על זה."הוא הצביע על הטוסיק שלה, מוודא שהוא מבין את הדיל, והיא הנהנה בחיוך מתגרה. מתן היה עצבני ונרגש עכשיו כמו קוף בדייט ראשון. הוא לא אהב שהיא עושה מהסקס שלהם משחק אבל משהו גם בער בו. הוא גם ידע שהיא עשתה את זה עם אמיר ולשנייה דמותם יחד במיטה הבזיקה במוחו. זה הכאיב לו בבטן. "נראה לי שהגזר יספיק. בואי נוותר על המקל," הוא ניסה לפתות אותה.